חרדה אצל ילדים בני 7-12: כשהגוף מספר מה שהמילים מסתירות

בשעה תשע בערב, כשכל הפחדים של היום כבר אמורים ללכת לישון, יש ילדים שדווקא אז החרדה שלהם מתעוררת. הם לא תמיד יגידו 'אני מפחד'. הם יגידו שכואבת להם הבטן, שהם לא מצליחים להירדם, או שהם פתאום נזכרים שהם צריכים לבדוק שוב אם נעלו את הדלת. כשהורה שואל 'מה קרה היום בבית הספר', התשובה היא לרוב 'בסדר' או 'לא יודע', לא כי הילד מסתיר במכוון, אלא כי אין לו עדיין את המילים לתאר מה הוא מרגיש. אני עובדת עם ילדים בגיל הזה דרך טיפול בהבעה ויצירה, גישה שנותנת לילד דרך אחרת לגמרי להראות מה קורה בפנים, בלי לדרוש ממנו לנסח את זה במילים.

איך חרדה אצל ילדים בגיל 7 עד 12 נראית בפועל

פחד הוא רגש טבעי וחיוני, יש לו תפקיד- לשמור עלינו, וכל ילד חווה אותו בשלב זה או אחר. הבעיה מתחילה כשהפחד הופך לחרדה שמשתלטת על שגרת היום יום ופוגעת ביכולת של הילד לתפקד. אצל חלק מהילדים הפחד מופיע בעוצמות גבוהות כל כך, שהוא משתק אותם, פוגע בתפקוד בסיטואציות מסוימות וגורם להימנע מהדבר המפחיד, או להתנהגויות בטחון שחוזרות שוב ושוב. במקרים כאלה, כשהפחד הופך לחרדה המשפיעה על היום יום, חשוב לטפל בכך.

בגיל בית ספר יסודי החרדה כמעט אף פעם לא נראית כמו בסרטים. היא נראית כמו כאבי בטן לפני יציאה מהבית, כמו סירוב פתאומי להשתתף בפעילות שאהב, כמו שאלות חוזרות ('מה אם...', 'ומה אם...') או בכלל כמו התקף זעם, שמגיע בדיוק ברגע שצריך לצאת מהבית. ילדים עם חרדה עשויים לחוות דאגה רבה ומוגזמת לגבי מגוון רחב של נושאים, כמו בית ספר, חברים או בריאות, לצד תסמינים גופניים כמו כאבי בטן, קשיי שינה והתקפי זעם. חשוב לי אגב להבהיר: אני לא מאבחנת - אני לא עוסקת בשאלה אם מדובר ב'הפרעת חרדה' במובן הרפואי, זה תפקידו של רופא או פסיכולוג. התפקיד שלי הוא לתת לילד מרחב לבטא את מה שהוא חווה ולפתח כלים להתמודדות.

למה קשה לילד להסביר במילים מה הוא מרגיש

הורים רבים שמגיעים אליי כבר ניסו לדבר עם הילד ישירות. שאלו, חיכו, ניסו שוב בזמן אחר, וקיבלו בחזרה 'לא יודע' או שתיקה. זו לא עקשנות. בגיל 7 עד 12 המערכת הרגשית של הילד עדיין מתפתחת, ולכן היכולת לתרגם תחושה גופנית מעורפלת (כמו לחץ בחזה או בבטן) לידי מילה מדויקת כמו 'חרדה' או 'דאגה'- עדיין לא בשלה אצל רוב הילדים.

סיבה שניה: שיחה ישירה על פחד דורשת מהילד להסתכל ישירות על הדבר שמפחיד אותו ולתאר אותו במילים בוגרות, בדיוק כשהוא הכי פגיע. זו הסיבה שרבים 'נסגרים' דווקא כשהורה עם כוונה טובה, שואל ישירות ובדאגה. הדרך העקיפה- דרך משחק, סיפור או דמות, מורידה את הלחץ הזה, כי הילד לא נדרש לדבר על עצמו, אלא יש "הרחקה" (מושג של דרמה תרפיה) : "זה לא אני שמפחד, אלא הדמות בעלילה".

סימנים שכדאי לשים לב אליהם

לא כל פחד דורש טיפול, רוב הילדים עוברים שלבים של חרדה זמנית שחולפת מעצמה. הרשימה הבאה לא נועדה אמנם לאבחן, אך כן לעזור לזהות - מתי כדאי לבדוק לעומק מה קורה עם הילד:

• התקפי זעם או בכי שחוזרים על עצמם סביב אותן סיטואציות קבועות (בוקר, שיעורי בית, פרידה)
• תלונות גוף חוזרות כמו כאבי בטן או ראש, בלי סיבה רפואית ברורה, בעיקר לפני אירועים מסוימים
• הימנעות הולכת וגוברת מחברים, פעילויות חברתיות או שיעורים שהילד פעם נהנה מהם
• קושי להירדם, יקיצות ליליות או צורך גובר בנוכחות הורה כדי להירגע
• תשובות קצרות וסגורות ('בסדר', 'לא יודע') כשמנסים לדבר איתו על היום שעבר עליו
• שגרת בית שהפכה להיות תלויה במצב הרוח של הילד, כשההורה מרגיש שהוא הולך על ביצים

איך חוויה של דרמה ואמנות עוזרת בדיוק כשהמילים נתקעות

הכלי המרכזי שלי הוא חוויית ציור, סיפור, דמויות עשויות מחומר כלשהו או משחק תפקידים, חוויה שלמה שהילד נמצא בתוכה. ילד שמצייר דמות מפחידה, בונה סיפור עם התחלה אמצע וסוף, או מגלם דמות במשחק תפקידים, בעצם מארגן את הפנים שלו, דרך משהו מוחשי מחוץ לו. כך הוא לא צריך להגיד 'אני מפחד מלישון לבד', אלא יכול לצייר חדר חשוך, או לשחק דמות שמפחדת, ומשם אני עובדת איתו.

בתוך הפגישה אני לא רק עוקבת אחרי מה שהילד בוחר, אלא אני פעילה ומציעה כיוונים: אני למשל מצטרפת אליו כדמות נוספת בעלילה, כדי להתקרב לפחד ולהבין אותו יותר. אני נותנת לגיטימציה לרגש, מציעה דרכי התמודדות יעילות, או מנסחת איתו סוף לסצנה. ההצעה היא חלק מהעבודה שלי, כי ילד שנמצא בתוך חרדה לא תמיד מסוגל להוביל לבד, ולפעמים הוא צריך שמישהי תיתן לו כיוון בטוח לנסות. את הדמויות אנחנו או מגלמים בעצמנו, או יוצרים מכל חומר יצירה שהוא, אפילו הכי פשוט וקל, או מציירים ומוסיפים בועות דיבור. אני משלבת גם משחקי קופסה טיפוליים, כמו "איזה פחד זה", וכלים שמבוססים על הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית וגם גישת ACT. כך אנו משיגים זיהוי מחשבות מפחידות, מקום לרגש, הרגעה ובניית תגובה חלופית, וכל זה דרך משחק מהנה.

היתרון הגדול בגישה הזו הוא שהילד לרוב נהנה ורוצה לחזור. טיפול שחלילה מרגיש כמו שיעור או עונש, שדורש לשבת ולדבר על מה שהכי קשה לו, יפגוש התנגדות טבעית. לעומת זאת חוויה של יצירה ומשחק - מדברת לילד בשפה שלו, שהוא מכיר ואוהב, דרך עולם הדמיון הוא לומד מיומנויות רגשיות , בלי שהוא מרגיש שהוא 'בטיפול'.

דוגמה מהחדר: כשילד לא מוכן להגיד את זה בקול

אני יכולה לתאר תהליך אופייני, בלי לחשוף פרטים מזהים: ילד בכיתה ג' שהגיע אליי אחרי שההורים שלו דיווחו על בכי לפני בית הספר וכאבי בטן כמעט כל בוקר. בפגישות הראשונות הוא לא דיבר הרבה על עצמו, אבל בנה סיפור על דמות שנשלחת ל'עולם זר' כל בוקר, ופוחדת שלא תמצא את הדרך חזרה. עבדנו על הסיפור הזה כמה שבועות, הצעתי לדמות כלים: מפה, חבר, סימן שמזכיר לה שהיא תמיד יכולה לחזור.

בהדרגה, הדמות בסיפור התחילה להתמודד טוב יותר, הפחד פחות שיתק אותה, עשתה יחד עם הפחד, ולפי מה שההורים דיווחו, כאבי הבטן בבוקר התחילו לרדת בתדירות שלהם. אני לא יודעת להצביע על רגע אחד שבו זה 'נפתר', כל ילד מתקדם בקצב שלו ולא תמיד באותה צורה. מה שברור לי הוא שדרך הסיפור ניתן לו מרחב להתקרב לפחד בצורה פחות מאיימת, ולהתמודד ולהתגבר, כל מה שהוא לא היה מוכן לדבר עליו ישירות.

איך נראה התהליך בפועל, שלב אחר שלב

התהליך מתחיל תמיד בשיחת היכרות טלפונית ללא עלות, שבה אני שומעת מההורה מה המצב, ובודקת יחד איתו אם התהליך הזה מתאים. אחריה מתקיימת פגישה ראשונה (פגישת 'אינטייק'), עם ההורים בלבד, בה אני מבררת המון פרטים על הנושא, נותנת ייעוץ ראשוני ומגבשים יחד מטרות ברורות לתהליך. שתי הפגישות הבאות הן עם הילד ועם אחד ההורים נוכח בחדר. יש לכך מספר יתרונות: הילד יכיר אותי ואת החדר כשיש דמות קרובה לו לצידו, אני אכיר קצת את הקשר בין הילד להורים, וההורים יכירו את הגישה שלי לילד (קלילה ובגובה העיניים).

משם התהליך ממשיך בפגישות שבועיות של 50 דקות, רק אני והילד, בקליניקה הנעימה שלי ברמת השרון. פעם בחודש, או לפי הצורך, מתקיימת פגישת הדרכת הורים בזום, שבה אני משתפת את ההורים במה שעולה בתהליך ונותנת כלים להתמודדות בבית. (אני מבקשת לפני כן אישור מהילד, לגבי דברים שארצה לשתף את ההורים).

התפקיד של ההורה בזמן שהילד נמצא בטיפול

ראשית חשוב שההורה יהיה מעורב בטיפול על ידי פגישות הורים, כי שינויים קטנים, שאנחנו בונים יחד, לביצוע בבית, מאד מקדמים ילדים חרדים. שנית, לפעמים אני מבינה מההורים שיש להם חשש ש'אולי אני עושה משהו לא מדוייק' או 'לא מצליחה להגיע אליו'. חשוב לי לומר שהתפקיד של ההורה בתהליך הזה הוא לא לפענח לבד מה קורה בחדר, ולא לחקור את הילד אחרי כל פגישה. פגישות הדרכת הורים קיימות בדיוק בשביל זה, כדי שההורה יקבל מידע ברור. הורה שנותן מסר בטוח וגם קצת סקרן, אבל לא נלחץ בעצמו, מעניק לילד מסר משמעותי שהמצב בשליטה וניתן להכלה.

מתי מדובר במשהו שדורש בדיקה רפואית

לא כל חרדה זקוקה בהכרח לבדיקה רפואית, אבל יש מצבים שבהם נכון לפנות במקביל לרופא ילדים, לשלילת סיבה גופנית, או לפסיכולוג: כאבי גוף חוזרים שלא ברור מקורם, שינויים חדים וקיצוניים בהתנהגות, או חרדה שמלווה בסימנים גופניים משמעותיים.

אם אתם קוראים את זה כי מותשים מהערבים שבהם יש התפרצות אחרי התפרצות, או כי הילד שלכם פשוט לא מספר לכם כלום, אתם מוזמנים לשיחת היכרות והתאמה ראשונית בזום, ללא עלות וללא התחייבות. נבין יחד מה הילד חווה כרגע, איך זה מתבטא בבית או עם חברים, והאם תהליך רגשי חווייתי יכול לעזור לו. אני נירית נאמן, מטפלת רגשית לילדים ברמת השרון, ואשמח ללוות אתכם בצעד הראשון הזה.